<h1>ראבי"ה סימן אלף ה'</h1>
<h2>דף נה:</h2>
שאלה ששאלוני דייני שטרספורק ראובן מת והניח אלמנה. והקנה ונתן מה שנתן במתנת בריא ובעדים ובקניין גמור. וזה דבר המתנה, זקוק מנכסיו שביד אשתו מצוה לתת לאמו בשביל רפואתו, וגם מן החובות שהיו חייבין לו, וגם ספר פסול שביד אמו, כי חלה ימים רבים בבית אמו ונתן לה ביציאותיו. ולאחר מיתת ראובן באו לדין בפנינו. החמות תובעת מכלתה לקיים מתנת בנה, והאלמנה הכלה רוצה לישבע ולגבות כתובתה אף מה שביד חמותה וכל שכן מה שתפוסה. והאלמנה לא ידעה בצוואה כי לא היתה אז בעיר ותובעה כסף ובגדים, וחמותה כופרת עד דבר מועט. וגם החמות תובעת מכלתה מה שהוציאה בקבורת בנה ובתכריכין, וכלתה אינה חפיצה לשלם. הדין עם מי. דעתי נוטה שזכת האם מחמת מתנתה. והדין חלוק לכמה פנים. שאם ידוע שהיה שכיב מרע בשעת הקניין, ראוי לדעת שמה שנתן במתנת בריא כדי ליפות כוחה נתכוין. כדאמרינן בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ב ע"א) גבי מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין. הילכך מה שתפוסה האם זכתה מכח מתנתה שמטלטלין אין צריכין קניין האשה. וכן למכירה. שאם לא כן לא יכול שום אדם לישא וליתן ובטלה תקנת השוק. וכן פסקו רבותינו. וגם ספרים דינם בזה כמטלטלין. וכן כתוב בתשובת רש"י, שפעם אחת באו לפניו לדין שנתן השכיב מרע במשיכה לבניו ספרים ומטלטלין והאלמנה רצתה לזכות מכח הכתובה שכתוב בה אפילו מגלימא דעל כתפאי, והשיב רש"י ווי לעינים דלא חזיין, שאינם מדקדקין בלשון [שלשון] (דווקא) דעל כתפאי [דווקא] דהיינו מחיים אם גירשה והם ביד הבעל, אבל כאן הרי זכו בהם במשיכה. ולפי הדברים הללו, לא מיבעי שזכת האם במה שבידה כבר ותפסה בחיי הבן, אלא אף מה שביד כלתה זכתה האם מה שהיה בעין בשעת קנין, כסף נסכא ובגדים וספרים כשרים ופסולים. כיון שהקנה לה בקניין סודר כמשפט הקניינים. שבכל מקום קנין סודר היינו חליפין, כדאיתא בפרק הזהב והיינו משיכה כדמוכח התם כדאמרינן (שם מ"ו ע"א) כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין, והרי הוא כאלו משכתם האם לאלתר וזכתה בכל מקום שהם. ותפיסת אשת המת לא מהני, חדא דלא תפסתם כמשפט התפיסות כדאמרינן בפרק הכותב (פ"ד ע"ב) אית לך סהדי דתבעינהו מינך מחיים ולא יהבתי ליה, והיינו תפיסה לשם גיבוי חוב, אבל בסתם לא. ומההיא בקרא (כתובות שם) לא קשיא מידי למדקדקים בהלכה ואין להאריך. וכיון דלבעל חוב לא מהני דלא תפסתם אע"ג דכל יומא זימניה הוא, כ"ש כתובה דלא ניתנה לגבות מחיים. ולא שייך הכא דין דבעל (דין) [חוב] מאוחר שקדם וגבה, דבתורת חליפין קנתה האם אותם מיד ולא חייש למה (שהיתה) [שלא הייתה] שם בשעת הצוואה. והחובות שהקנה לאמו, אם הם מטבע ולא הי' בעין בשעת הקניין אם נתקיי' בפני החייבים במעמד שלשתן אי נמי אגב קרקע, זכתה האם אע"פ שמטבע אינו ניקנית בחליפין. והני מילי בבריא אבל בשכיב מרע אפילו בדיבור בעלמא מתקיים בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ח ע"א) שכיב מרע שאמר הלוואתי לפלוני הלוואתו לפלוני. ורבינו זקני ורש"י מ"כ (כתובות נ"ה ע"ב ד"ה מתנות) פירשו (סתם) [התם] הלוואה זאת מטבע הילכך ליתיה בבריא. ואם אינו מטבע זכת בכל עניין. וכ"ש שהוציאה ברפואותיו ופרע ל(י)ה בקניין חליפין וזכת בכל מקום שהוא. ותשבע האם שאין לה משל בנה אלא מה שהקנה לה והשאר תטול האלמנה בשבועה בכתובתה. אבי העזרי.
